כמו בתנועת מטוטלת נעים החיים באיקרית, בין הכנסיה לבית הקברות… ובאמצע, אנשים, ילדים, נכדים, נינים…. חיים…

תרשימי הלב מכסים בגעגועים את רכסי הגבעות הסמוכות… ובתנועת מכחול עדינה נצבעים רישומי הכפר הישן כמו על בד קנבס גס, הלוקח זמן עד שהצבע ייבש…

מארון האני וע’סאן טועמה דור שלישי לעקורי איקרית. מבקשים בדרכם להיות הדור האחרון במסע הגלות של הוריהם… הם הגיעו ממקומות שונים (חיפה וכפר מאכר) ויושבים ליד הכנסיה.
אנשים פרגמטים, לא מצפים לישועתם אלא ממזבח התפילה הסמוך… יודעים שהקלפים נטרפים בחלוף הזמן וגחמות הפוליטיקאים…

מתחתינו השתרעו שטחי הכפר שאיננו… “חוראן הקטנה” קראו לאיקרית, כשם חבל הארץ הפורה שבסוריה… אסם התבואה המקומי…
שדות החיטה והשעורה בשלוחות שמעל נחל משמש וחורבת דור, הטבק במדרונות שממערב, והירקות שבחצרות הבתים אינם עוד… רק ריח התאנים במורד הנחל נתערבב בריח עצי הדפנה הגדולים והגיע אלינו במשב רוח קליל של בוקר….

איקרית,.. עצי האלון והאלה מכסים בצילם את מצבות האבן של בית הקברות… נביל סבית מפאסוטה עולה לקברו של אביו כמנהגו אחת לחודש, מתלווה באשתו הלה, זוג אופטומטריסטים שפרנסתם בכפר יאסיף…
בספרים קראתי, שסבו, חליל יוסף סבית, היה המוכתר של הכפר… 

איקרית, שומרי הסף שלך עדיין לא באו לפתחך…. נטולי אחדות ומִשנה תיאולוגית-פוליטית או חברתית הם ימשיכו לעלות אל ההר עד שתיפולנה חומות המצפון…